זה היה באחד הבקרים, זמן קצר לאחר שאבי חזר מבית החולים סיעודי לגמרי. מאיש פעיל היוצא יום יום לעסק המשפחתי לבקר את אחי, לייעץ לו במידת הצורך, לעזור במידת יכולתו בגילו המופלג. מאיש המתרועע עם ידידיו, הולך על שתי רגליו ברחבי העיר, הוא הפך לאדם סעודי. לא יכול ללכת, תלוי בכל פעולות היום יום באחרים. אוי להרגשת אותה בושה שפקדה אותו, בקשה שהולידה תחינה חוזרת ונשנית למותו.
הגעתי לבית הורי כמנהגי יום יום. שניהם היו במטבח, אמי בהיסטריה מוחלטת אבי כילד קטן "לא רוצה!" בבדיקה קצרה התברר שאבי צריך לקחת כדור לטיפול במצבו אך הוא מסרב בתוקף לכך. האווירה בבית היתה כסערה אדירה המטלטלת את ההורים על גליה.
בחיבוק הובלתי את אמי לחדר אחר, לחשתי באוזנה: "תנוחי קצת, תני לי לטפל בעניין". את אבי שאלתי: "אבא, מה הבעיה?", בקול שבור הוא הסביר לי שהכדור הזה לא עושה לו טוב, בכל פעם שהוא לוקח אותו הוא מרגיש רע, הוא לא רוצה לקחתו. הקול השבור, המבט המיוסר של אבי, אבא שהיה תמיד הגיבור השומר שלי, שבר אותי.
התבוננתי בעיניו ברכות ושאלתיו רטורית: "אתה לא רוצה לבלוע אותו?" הוא הנהן בראשו, לקחתי את הגלולה בידי וזרקתיה מהחלון הפתוח, חיוך של אושר עלה על שפתיו של אבי, זה היה רגע קטן בין אב מזדקן לבתו, זה היה רגע גדול של דאגת בת להזדקנות אביה בכבוד! החיוך של אבי שהיה מלא תודה היה המתנה הגדולה שלו ושלי לאותו יום.
הוא הרגיש שאני מקשיבה לו, מרגישה אותו ומעל להכל מכבדת אותו. לא אגיד שלא היה לי חשש מפני ההשלכות של אי לקיחת הכדור אך ידעתי שלכל בעיה מהסוג הזה ישנו פתרון רפואי ורק צריך למצוא אותו ושאם התרופה גורמת לאבי לחוש לא טוב עלי להאזין לטענותיו, אך מעבר להיבט הרפואי היה כאן עניין עקרוני של קבלת רצונו של אבי ובחירתו כיצד לנהל את חייו אף על פי שאינו כתמול שלשום.
הזקנה לוקחת מהורינו יכולות גופניות, לעיתים גם יכולות מנטליות. אנחנו הילדים צריכים להיות פה כדי להרגישם, להבינם, לתת להם את הביטחון שיש להם גב, לתמוך בהם, להיות המוציא לפועל של צרכיהם ובתוך בליל הצרכים הללו לאפשר להם לשמור על הייחודיות שלהם. עלינו להיות קשובים ורגישים אליהם ואם לאבא שלי לא התאים ליטול את הכדור הזה אז מחובתי היתה לתמוך בו בעניין זה ובכל יתר העניינים.
החלפת התפקידים בין ההורים לילדים בבגרותם של ההורים אינה קלה לשני הצדדים. הילד רגיל להיות מטופל וההורה רגיל לטפל. למעשה התהליך הזה מתחיל בשלב שאנו עדין ילדים קטנים ועם הזמן מורדים בהורינו ודורשים יותר עצמאות ואילו הם נדרשים לשחרר את החבל, התהליך הזה מגיע בסיומו להיפוך תפקידים מוחלט. ההורים הופכים למטופלים והילדים למטפלים. זה לא פשוט אך אלו הם החיים וככה הדברים אמורים להיות ביחסים תקינים בין ילדים להוריהם. המחויבות שלנו הילדים היא להיות בשביל הורינו בבגרותם, לתת להם את הבטחון שאנו עוגן בשבילם כפי שהם היו עוגן בשבילנו בילדותנו, לקחת אחריות מלאה על כל התהליך הזה ולתת להורינו את ההרגשה שיש על מי לסמוך.
ברור שאחרי האפיזודה הזו עם אבי ניגשתי לאמי להרגיעה, להסביר שאלך לרופאה להחליף כדור לאבי. הבטחתי לתמוך בה בדאגתה לבריאות אבי ונתתי לה את ההרגשה שאני אתה במאבק על בריאותו, שהיא לא לבד במערכה ושאני איתה תומכת בה לאורך כל הדרך בכל מה שקשור לאבי וגם לכל צרכיה שלה. אמי נרגעה מדברי ושמחתי שהיא סומכת עלי ויודעת שאני לצידה.