"ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה" – נזכרת במילותיה של סבתי . תשעה חודשי ההריון זה החלק הקל בכל הסיפור. כמה שסבתא צדקה. לא באמת מכינים אותנו לקראת ההורות, לקראת התפקיד הכי קשה, הכי מספק, הכי נעלה שיש. לומדים תוך כדי תנועה. מה שבטוח, אף אחד לא ציפה לכתוב תסריט מראש על הורות בתקופת הקורונה. לא תיארנו לעצמנו עד כמה נצטרך להמציא את הגלגל מחדש בכל הקשור לסבלנות, והרבה סבלנות!
מדהים להתבונן לרגע מהצד – כמה שכולם רוצים ילדים, יש כאלה שעוברים ממש גיהנום עד שמצליחים להיכנס להריון. היצר הטבעי הזה שבנו להמשכיות, יותר חזק מכל דבר אחר. אז מדוע אני מוצאת את עצמי לפעמים מתוסכלת, חסרת כוחות ועצבנית? מדוע כל כך קשה לי עד שלפעמים פשוט בא לי לברוח?! אפילו הידיעה שהזמן עובר מהר ולפני שאסובב את הראש הבנות יעזבו את הקן החם והאוהב ויצאו לדרכן החופשית לא עוזרת להתגבר על הרצון לברוח.
מדוע כל כך קשה לקבל את הקורונה כמתנה, כן מתנה ענקית שזכתה לה כל האנושות? הזדמנות נפלאה להתכנס יותר פנימה, לתוך התא המשפחתי המצומצם, להסתפק בבית כמקום הכי מדהים שנבקר בו אי פעם? זמן להיות. אז תהיה פחות עבודה, פחות חוגים, פחות מרוץ אחרי הדבר החדש הבא, אבל יהיה זמן של איכות בבית, עם הילדים, עם כל המשפחה ואפילו השכנים. אולי נתחיל לראות אחד את השני.
קיבלנו מתנה, והיא נקראת קורונה. קשה לראות את זה וקשה לקבל את זה ללא ספק. המונים חסרי עבודה, תקועים בתוך כל הלחץ שסוגר עליהם מכל הכיוונים ולא רואים איך יוצאים מהלופ האכזרי הזה. כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את התהליך הזה יחד ויחד אנחנו יכולים ללמוד לקבל את החיים החדשים, הנפלאים יש לומר, כי יהיה לנו זמן להתמקד בעיקר ולשים בצד את הטפל.
אין יותר ריצות מטורפות, אין יותר עבודה שגוזלת מאיתנו יותר מחצי מהחיים. יש זמן להקדיש לקשרים בריאים וטובים בינינו. כדאי מאד להתחיל במשפחה הגרעינית. זה שווה הכל.