דלקת בדרכי השתן – אבחון וטיפול

זיהומים בדרכי השתן הם זיהומים חיידקיים נפוצים המשפיעים על מערכת השתן, הכוללת את הכליות, שלפוחית השתן והשופכה. הם בולטים במיוחד בשכיחותם הגבוהה, במיוחד בקרב נשים, ועלולים לגרום לתחלואה משמעותית אם אינם מטופלים. זיהומים בדרכי השתן נגרמים בעיקר על ידי חיידקים, כאשר Escherichia coli אחראי ל-75-95% מהמקרים הלא מסובכים. הבנת הגורמים, הסימפטומים והטיפול בזיהומים בדרכי השתן היא קריטית בשל הסיבוכים הפוטנציאליים שלהם, כולל נזק לכליות, זיהומים חוזרים ומצבים חמורים כגון אלח דם, במיוחד באוכלוסיות פגיעות כמו נשים הרות וקשישים.  

ההצגה הקלינית של זיהומים בדרכי השתן יכולה להשתנות, עם תסמינים נפוצים הכוללים כאב במהלך מתן שתן, תכיפות מוגברת במתן שתן ואי נוחות בבטן. במקרים חמורים, כגון pyelonephritis, אנשים עלולים לחוות חום גבוה וצמרמורות. האבחון כולל בדרך כלל בדיקות מעבדה המאשרות נוכחות של פתוגנים בדגימות שתן, בעוד הטיפול מורכב בעיקר מאנטיביוטיקה המותאמת לחיידקים הספציפיים שזוהו. יש לציין כי קיים חשש גובר לגבי עמידות לאנטיביוטיקה בקרב אורופתוגנים, דבר המסבך את הטיפול ומחייב מחקר מתמשך של אסטרטגיות ניהול יעילות.

מחלוקות סביב זיהומים בדרכי השתן מתמקדות לעתים קרובות בשימוש נכון באנטיביוטיקה, במיוחד בנוגע לבקטריוריה א-סימפטומטית, ובהשלכות של החלטות טיפול על תוצאות המטופלים. זיהומים חוזרים מציבים אתגרים נוספים, ומעוררים דיונים על שימוש באנטיביוטיקה מניעתית ואסטרטגיות מניעה חלופיות. שיקולים כלכליים נובעים גם מעלויות הבריאות המשמעותיות הכרוכות בזיהומים חוזרים בדרכי השתן וסיבוכים.

ככלל, המחקר של זיהומים בדרכי השתן נותר תחום קריטי במחקר הרפואי ובבריאות הציבור, עם מאמצים מתמשכים הדרושים לשיפור המניעה, האבחון והטיפול כדי למתן את ההשפעה של מצב שכיח אך חמור זה.

 גורמים מרכזיים לדלקות בדרכי השתן

דלקות בדרכי השתן (UTI) נגרמות בדרך כלל על ידי חיידקים הנכנסים לדרכי השתן ומתחילים להתרבות. הפתוגן השכיח ביותר הקשור לזיהומים בדרכי השתן הוא Escherichia coli (E. coli), המהווה כ-75-95% מהזיהומים הלא מסובכים ו-40-50% מהזיהומים המסובכים. קלבסיאלה, פרוטאוס מיראביליס ופסאודומונס ארוגינוזה, כמו גם אורגניזמים כמו אנטרוקוקים וסטפילוקוקים שליליים לקרישת קרישה (למשל, Staphylococcus saprophyticus), יכולים גם הם לתרום לזיהומים בדרכי השתן. אצל ילדים עם מומים מולדים של הכליות ודרכי השתן (CAKUT), זיהומים עשויים להיגרם בעיקר על ידי חיידקים אלה, כאשר Staphylococcus aureus ו- P. aeruginosa שכיחים יותר במקרים חמורים. זיהומים בדרכי השתן משתנים באופן משמעותי לפי גיל ומין. עד גיל שבע, 8% מהבנות ו -2% מהבנים יחוו דלקת בדרכי השתן, עם שכיחות שיא המתרחשת בינקות ובין גילאי 2 ל -4 שנים. היחס בין נשים לגברים משתנה באופן משמעותי ככל שילדים גדלים; הוא נע בין 1:1 ל-1:4 בחודשיים הראשונים לחיים ועולה ליותר מ-5:1 לאחר גיל 4 שנים, בעיקר בשל הבדלים אנטומיים והשפעות ברית המילה. בנוסף לגורמים חיידקיים, גורמים לא זיהומיים מסוימים יכולים להוביל לדלקת של שלפוחית השתן, כגון דלקת שלפוחית השתן interstitial, מצב כרוני המשפיע בעיקר על נשים.

 זיהומים פטרייתיים ומיקובקטריאליים, למרות שהם נדירים, עלולים להתרחש, במיוחד אצל אנשים מדוכאי חיסון. פתוגנים אחרים, כולל וירוסים, יכולים לגרום לזיהומים בדרכי השתן, אך מקרים אלה אינם שכיחים וקשורים בדרך כלל לדלקת שלפוחית השתן הדימומית.

תסמיני דלקת בדרכי השתן

זיהומים בדרכי השתן (UTI) יכולים להופיע עם מגוון רחב של תסמינים שעשויים להיות שונים בין אנשים ותלויים בחלק של דרכי השתן שנפגע. תסמינים כלליים יכללו:

• כאב או תחושת צריבה במהלך מתן שתן.
• תדירות מוגברת של מתן שתן.
• כאב או לחץ בבטן התחתונה.
• שתן עכור או מצחין: שינויים במראה השתן ובריח יכולים להצביע על זיהום

 תסמינים של זיהום בכליות במקרים חמורים יותר: חום גבוה וצמרמורות, כאב בגב, בצד או בבטן, בחילות והקאות, דם או מוגלה בשתן ,עייפות מוגברת וחולשה. חשוב לציין כי אנשים מסוימים, במיוחד מבוגרים, עשויים שלא להציג תסמינים אופייניים למרות שיש להם דלקת בדרכי השתן. מצב זה, המכונה בקטריוריה אסימפטומטית (ASB), יכול להתרחש ועלול להוביל לסיבוכים אם אינו מטופל. הסימפטומים יכולים להשתנות באופן משמעותי בהתבסס על גורמים דמוגרפיים. לדוגמה, בעוד זיהומים בדרכי השתן שכיחים יותר אצל נשים, גברים יכולים גם לחוות אותם, במיוחד ככל שהם מזדקנים. אצל מבוגרים, בלבול או שינויים במצב הנפשי עשויים להיות האינדיקטורים היחידים של UTI, מה שהופך את האבחנה למאתגרת יותר.

 אצל ילדים, הסימפטומים עשויים לכלול עצבנות או שינויים בהרגלי אכילה ולא תסמינים קלאסיים של מתן שתן. . בהתחשב בשונות הרבה, חיוני שאנשים החווים שילוב כלשהו של תסמינים אלה יפנו להערכה רפואית, במיוחד אם הסימפטומים מחמירים או נמשכים.  

אבחון דלקת בדרכי השתן

אבחון זיהומים בדרכי השתן (UTI) כרוך בהערכה קלינית, בדיקות מעבדה והתחשבות בהיסטוריה ובתסמינים של המטופל. השלב הראשון והבסיסי הוא בדיקות מעבדה. דלקת בדרכי השתן מאובחנת קלינית על ידי רופא ומלווה בספירת מוגלה מוגברת בבדיקת שתן, ונתמכת על ידי בדיקת תרבית שתן חיובית. תסמינים המעידים על דלקת בדרכי השתן עשויים לכלול דיסוריה, תדירות מוגברת של מתן שתן, המטוריה.  

בנוסף לבדיקות מעבדה גם בדיקה גופנית יסודית היא חיונית, במיוחד עבור גברים. הבדיקה צריכה להתמקד בסימנים חיוניים, ובכליות, בשלפוחית השתן, בערמונית ובאיברי המין החיצוניים. ממצאים עיקריים במהלך הערכה זו עשויים לכלול חום, כאבי אגן, רגישות בטנית, הפרעות בשק האשכים וכולי.  

הטיפול בזיהומים בדרכי השתן אצל גברים הוא לעתים קרובות מורכב ודורש טיפול זהיר כדי למנוע את התפשטות הזיהום לכליות. תוכניות הטיפול כוללות בדרך כלל אנטיביוטיקה המותאמת לחיידק הסיבתי הספציפי, לצד תרופות להקלה על תסמינים כגון כאב וצריבה במהלך מתן שתן. משך הטיפול האנטיביוטי יכול להשתנות בהתאם לחומרת הזיהום ולגורמים הבסיסיים.

איך מטפלים?

זיהומים בדרכי השתן (UTI) מטופלים בדרך כלל באמצעות אנטיביוטיקה, ובחירת הטיפול תלויה במספר גורמים, כולל גיל המטופל, מינו וחומרת הזיהום. הטיפול עשוי להשתנות בין גברים ונשים, כמו גם עבור חולים בהריון.

במקרה של זיהומים לא מסובכים בדרכי השתן התחתונות, אנטיביוטיקה למשך לא יותר משבוע היא הפתרון השכיח. במצבים בהם הזיהום מסובך יותר או מערב את דרכי השתן העליונות (פיילונפריטיס), ייתכן שיהיה צורך באנטיביוטיקה תוך ורידית (IV).

נשים בהריון נמצאות בסיכון מוגבר לזיהומים בדרכי השתן ודורשות אסטרטגיות ניהול ספציפיות. כל הנשים ההרות צריכות להיבדק לבקטריוריה, ואלו שאובחנו עם בקטריוריה אסימפטומטית צריכות לקבל טיפול אנטיביוטי מתאים כדי למנוע התקדמות לדלקת שלפוחית השתן או פיילונפריטיס.

אשפוז בעקבות דלקת בדרכי השתן נועד לחולים במצב חמור, או שסובלים ממחלות רקע משמעותיות או שאינם מסוגלים לקבל תרופות או נוזלים דרך הפה.

זיהומים חוזרים בדרכי השתן הם מאוד נפוצים, במיוחד באוכלוסיות מסוימות, כגון נשים וחולים בהריון. טיפול אנטיביוטי מניעתי עשוי למנוע זיהומים חוזרים אלה. בנוסף לטיפולים רפואיים, מעודדים את המטופלים לאמץ תרופות ביתיות מסוימות כדי לסייע בניהול הסימפטומים ולמנוע הישנות. אלה כוללים שתייה מרובה של נוזלים, במיוחד מים, ואולי מיץ חמוציות, אשר עשוי לעזור לעכב הידבקות חיידקים בדרכי השתן, אם כי ראיות מדעיות אינן חד משמעיות.   

סיבוכים

זיהומים בדרכי השתן (UTI) יכולים להוביל למגוון סיבוכים, במיוחד אם הם אינם מטופלים. בעוד טיפול מהיר ומתאים בדרך כלל מונע בעיות בריאותיות חמורות, ישנם סיכונים פוטנציאליים הקשורים לזיהומים בדרכי השתן המצדיקים תשומת לב.

נזק לכליות: זיהומים שאינם מטופלים בדרכי השתן עלולים להסלים לזיהומים בכליות, מה שעלול לגרום לנזק בלתי הפיך לכליות. סיבוך זה מדאיג במיוחד במקרים שבהם הזיהום אינו מנוהל כראוי, מה שעלול להוביל למחלת כליות כרונית.

זיהומים חוזריםף אחד הסיבוכים השכיחים ביותר הוא זיהומים חוזרים בדרכי השתן, המוגדרים כשני זיהומים או יותר בתוך שישה חודשים או שלושה זיהומים או יותר בתוך שנה. נשים רגישות במיוחד לזיהומים חוזרים עקב גורמים אנטומיים ופיזיולוגיים. 

 נושאים הקשורים להריון: זיהומים בדרכי השתן במהלך ההריון מהווים סיכונים משמעותיים, כולל הפוטנציאל ללידת משקל לידה נמוך או פגים. אצל נשים הרות, זיהומים סימפטומטיים בדרכי השתן עלולים להוביל לתוצאות שליליות הן עבור האם והן עבור העובר, מה שמחייב מעקב וניהול קפדניים.

 אלח דם: סיבוך חמור ומסכן חיים של זיהומים בדרכי השתן הוא אלח דם, במיוחד אם הזיהום מתפשט לכליות ונכנס לזרם הדם. תסמינים של אלח דם יכולים לכלול חום, צמרמורות, דופק מהיר ובלבול. טיפול רפואי מיידי הוא קריטי במקרים כאלה כדי למנוע תוצאות חמורות.

 אצל גברים, זיהומים חוזרים בדרכי השתן יכולים להוביל להיצרות של השופכה, מצב שעשוי לדרוש התערבות כירורגית. סיבוך זה נובע מדלקת וצלקות של השופכה עקב זיהומים מתמשכים.

מעבר להשלכות הבריאותיות, זיהומים בדרכי השתן תורמים לנטל סוציו-אקונומי ניכר. העלויות הכרוכות בזיהומים חוזרים, אשפוז במקרים קשים וטיפול בסיבוכים יכולות להיות משמעותיות.

 השפעות ארוכות טווח של זיהומים בדרכי השתן שאינם מטופלים או חוזרים יכולות לכלול סיבוכים כגון זיהומים חוזרים ופוטנציאל למצבים חמורים יותר כמו נזק לכליות. בילדים עם דלקת פיילונפריטיס חריפה, טיפול אנטיביוטי דרך הפה הוכח כיעיל, ומשך הטיפול נע בדרך כלל בין 5 ל -7 ימים. עם זאת, מחקרים אחרונים מצביעים על כך שאנטיביוטיקה מונעת עשויה שלא להפחית באופן משמעותי את הישנות המחלה באוכלוסיות מסוימות, מה שמעלה שאלות לגבי התועלת ארוכת הטווח שלהם.  זיהומים בדרכי השתן (UTI) הראו מגמות אפידמיולוגיות משמעותיות, במיוחד בנוגע לשכיחותם ולדפוסי העמידות לאנטיביוטיקה. ניתוח פרמקואפידמיולוגי שנערך ברפובליקה של סורינאם הצביע על כך שההיארעות המצטברת של זיהומים בדרכי השתן שנרכשו בבית החולים בקרב חולים מאושפזים גבוהה להפליא ועומדת על 29.7%. נתון זה עולה על ממצאי מחקר מקביל בפורטוגל, שדיווח על 4.6%.

עמידות לאנטיביוטיקה

השכיחות של עמידות לאנטיביוטיקה בזיהומים בדרכי השתן מעוררת דאגה גוברת, במיוחד בקרב מקרים שנרכשו בבתי חולים. מחקרים מראים כי שיעורי העמידות לאנטיביוטיקה גבוהים משמעותית בזיהומים בדרכי השתן הנרכשות בבתי חולים בהשוואה לזיהומים בדרכי השתן הנרכשים בקהילה. לדוגמה, מחקר הדגיש כי 96% מזיהומי קלבסיאלה הפגינו עמידות גבוהה לתרופות בשתי ההגדרות, מה שעולה בקנה אחד עם ממצאים ממחקרים אחרים. גורמים התורמים לעמידות גבוהה זו כוללים מרשם נרחב של אנטיביוטיקה רחבת טווח, שיטות בקרת זיהום בלתי מספקות בבתי חולים ושימוש בפרוצדורות רפואיות פולשניות. יש לציין כי הזדקנות קשורה לעמידות גבוהה יותר עקב שינויים פיזיולוגיים ותחלואה נלווית מוגברת, אשר מובילים לסבירות גבוהה יותר לזיהומים ולחשיפה לאנטיביוטיקה לאחר מכן.

 האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים הדגישה את החשיבות של מחקר מתמשך כדי לחדד הנחיות לאבחון וניהול של זיהומים בדרכי השתן באוכלוסיות ילדים, תוך שימת דגש על שילוב ראיות חדשות הלכה למעשה. ההנחיות שנקבעו על ידי ארגונים מקצועיים שונים, כולל האגודה לאפידמיולוגיה של בריאות של אמריקה והאגודה האורולוגית האמריקאית, התוו תחומים קריטיים למחקר עתידי.