כבר לפני ארבעים שנה

בנות מצווה מראיינות את נשות כליל הותיקות, כבר מזמן סבתות. שאלה ראשונה – מתי הגעתם לכליל? תשובה – כשהגענו לא היה כליל. היו חרובים ולידם הקמנו אוהלים. זה היה בשנת 1979. באו כמה משפחות ותוך זמן קצר גדלנו לעשר. רצינו טבע, חופש, חבורת אינדיבידואליסטים שרצו טבע, חופש, חיבור ואהבה. הנשים, בתורן, מאוד נרגשות ובהחלט מרגשות. היה בית אחד והשאר הקימו אוהלים כשלכל משפחה חרוב משלה.

לא היתה דרך, לא חשמל. טלפון אחד באמצע הכפר שתשעים אחוז מהזמן לא עבד. בשביל שירותים – חפרנו בור. תקופה יפיפיה, חלקן אומרות והחלק השני מודות שהיה קשה. אושר גדול, קליי קלות, חיבור וחברות, האידאה, הכל, כמו שהן אומרות. המקום האהוב עלי, זה הבית. הגברים בשדות והנשים יולדות ומגדלות את התינוקות בבית. למרות הלידות המרובות, בכל זאת, כמה שבע משפחות כבר יכולות להנפיק. 

שאלה שניה – אז, בכל זאת, איך הסתדרתן? הקמנו גן "במרכז הכפר". הגננת הובאה מנען וקיבלה בשל כך מתנה – לבנות בית בלי לקנות כמונו אדמה. האמהות עוזרות בגן, כל אחת בתורה. אני פעמים בשבוע, "כי הילדות שלך לא עושות בעיות והסיפורים שלך אחלה". אחת האמהות, דור שני, דור ראשון של ילדים, אולי כדאי עכשיו לציין,  אפשר לומר שכל הילדים שלנו גדלו וחזרו לכפר כשהקימו משפחות, למען פרו ורבו. רצו שילדיהם יגדלו כמוהם. האמת שלא האמנתי שזה מה שיקרה, גם כששמעתי את ערן שיוביץ מסביר איך המרד הוא שלב בדרך לחזרה לשורשים הרבה פעמים.

שאלה אחרונה – מה אתן הכי אוהבות בכליל? חיוך מבויש, קונצנזוס של עשר המספרות איך הבית נותר בית גם אחרי ארבעים שנה, כלום לא השתנה. הכפר מתרחב בקצב מדהים ומספר הלידות כבר מרקיע שחקים. שלוש מאות משפחות, תשע מאות תושבים, שאצל כולם המרכז הוא הבית. בונים אותו לבד, כפר מחייך.

בשבת  תפסתי יוזמה ויצאתי לטייל לצד השני של הכפר. קודם כל להגיע לואדי שזורם לו בנחת ואוגר שתי ברכות נפלאות, וכן, יש קופצים למים הקרים וכל הכפר הזה, כל הזמן, מפה לאוזן, חיוכים. משם המשכתי לבקר חברים וסיפרתי על כך למחרת לבתי העסוקה. שתיים מבנותי הפכו את האורווה הישנה שלנו למאפית לחם מחמצת אורגני, חמישה סוגים ופעם בשבוע ערב פיצה שחוסך מהאמהות להכין ארוחת ערב. מארחות מפגש חברתי והילדים צוהלים, קטנים וגדולים יחד, מחוברים כמו השלהבת לגחלת, יחד, יחד כל הילדים מטף ועד נוער. כולם יחד. עוד מקום מרכזי מלכד ומחבר שלא נס ליחו לעולם, מגרש המשחקים. תינוקות על בימבה, אחרים על סקטים, אופנים, כדור עף וכדור סל לנוער. ויחד! בחיבור, ממש לא יאומן כיסופר, תמונה כלילת יופי, לבינתיים.